“תעשי מה שאת רוצה… אני סומכת עלייך”. יש משפט יותר מלחיץ מזה? ועוד מקולגה מעצבת? כשראיתי את הדירה הריקה שעיצבה קרן בר (karenb) ללקוחה שלה, היה לי ברור מיד איך אני רוצה למלא אותה: ריהוט מינימליסטי, טקסטיל בגוונים חמים ופריטי עיצוב דקיקים ומתכתיים לרוב. בדמיון שלי הכל כבר קרם עור וגידים ונראה נפלא, אבל לרגע חטפתי פיק ברכיים קל… מה יקרה אם קרן לא תאהב את התוצאה? פתאום חששתי שאולי היא תתאכזב.
בכל זאת, לעצב למעצבת זה לא דבר של מה בכך.
הרי עיצוב של דירה או בית הוא תהליך ממושך שבו לי כמעצבת יש הזדמנות להסביר את עצמי וליצור ביחד עם הלקוחות חזון משותף. בתהליך כזה יש משוב והדדיות בין שני הצדדים, יש הרבה מצבים בהם מתאפשר לבחון את ההתקדמות ולוודא שהלקוחות אוהבים את מה שהם רואים. סטיילינג לצילומים עם כל העבודה הכרוכה בו, הוא בסך הכל סט צילומים מקימים – מצלמים – מפרקים. הזדמנות חד – פעמית לתת את הפרשנות שלי לעבודת העיצוב של קרן.
זה קורה לי לא מעט, אני באה בהתלהבות, בטוחה בעצמי, בכשרון וביכולת שלי להפוך כל חלל למושלם ואז אני מתחילה להטיל ספק. אני כמובן יודעת שפקפוק עצמי היא תכונה שלא מקדמת כלום, אבל כמו הרגל רע אני קצת מתקשה להפטר ממנה… מה שעוזר לי לפעמים הוא פשוט לדבר איתי, להזכיר לי שאני כבר מכירה את הסיטואציה הזאת ושהוכחתי את עצמי בעבר. להחליט שאני יכולה להתעלם מקולות שמקטינים ומחלישים ופשוט להתמקד בעשייה. להתמקד באיזה כיף זה שקרן סומכת עלי, משחררת ומאפשרת לי חופש אמנותי, להתמקד באיזה כיף שנתוני הפתיחה של הדירה כל כך יפים ומעוררי השראה ופשוט להתמסר לזה.
החלטתי שגם אם אין לי לקוחות אמיתיים בפרויקט הזה, אני יכולה להמציא בעצמי. אז דמיינתי בעיני רוחי מי גר בדירה… זוג צעיר עם ילדה, כאלה שעוד רוצים להנות מהעיר הגדולה לפני שהם ירגישו שצפוף להם מדי בה. הם במין שלב מעבר כזה. עדיין מרגישים כמו הסטודנטים שהיו עד לא מזמן וישנים על מזרן בחדר השינה ומצד שני יש להם ילדה והם כבר משפחה;-). הם אוהבים את תל-אביב, אבל לפעמים הם מפנטזים שהם בכלל גרים בעיר רחוקה עם שפה זרה. הם אוהבים שהבית נראה מהודק ומדויק, אבל הקן שלהם נעים, חמים ומאושר… לקוחות דמיוניים אבל מרוצים במיוחד.
עד שהספקתי להקשר אליהם, הגיע יום הצילומים עם שירן כרמל אלופת העולם בצילום… אני וקרן רצנו סידרנו, ישרנו, הזזנו והחזרנו, קיפלנו וקצת ניקינו… הכל חזר למקומו כאילו לא היה מעולם.
