בהפרש של כמה שנים, אחותי ואני נולדנו לאותה משפחה. שתינו גדלנו באותה סביבה, למדנו מקצועות דומים ובתקופה מסוימת אפילו יצאנו עם שני בחורים שהיו חברים. בהמשך דרכה אחותי נישאה, עברה לגור בשומרון והביאה לעולם ולי שלושה אחיינים חמודים. אני לעומת זאת, החלטתי לשנות כיוון בשלב מסוים.
הבנתי שהדרך הזאת, שניסיתי נואשות להתאים לה, פשוט לא מתאימה לי. אז עזבתי את העבודה שהייתה לי במכון להתפתחות הילד ואת הדירה שבה גרתי בירושלים ועברתי לתל-אביב. נרשמתי ללימודי עיצוב פנים ובמקביל עברתי קורס דיילי אויר באל-על כדי שאוכל לעבוד במשרה שתאפשר לי לחזור ללימודים.
אבל השינוי היותר משמעותי היה לעזוב את אורח החיים הדתי והקפדה על קיום מצוות. אחרי 25 שנים, לא היה ארוע שהסעיר אותי רגשית יותר מאשר לנסוע לראשונה בשבת ולא היה דבר שהרגיש לי מוזר יותר מלאכול שרימפס (בטעות) או ללבוש גופיה בלי שרוולים.
בשנים הראשונות הגדרתי את עצמי בעיקר על דרך השלילה. אני כבר לא שומרת מצוות, אני כבר לא חלק מהחברה הדתית וכו’ וכו’. עם הזמן הפכתי להיות פחות ‘לשעבר’ ויותר לגלות את מי שאני. לפתח שיקול דעת, להחליט בשביל עצמי מה מתאים לי ומה נכון בעיניי. מדי פעם גם לטעות ולתעות… אבל בעיקר להבין שהמצפון שלי הוא באחריותי הבלעדית.
תהליך העיצוב של ביתה של אחותי היה ארוך וממושך. שנתיים בהן מעבר לכל התכניות והבחירות, היתה לי גם הזדמנות להציץ ‘לדלתות המסתובבות’ של חיי. לאורח החיים הזה שהיה מוכר לי ופתאום הפך להיות גם קצת זר. לנופים, לאנשים ולשפה שפעם דיברתי והיום אני מבינה אותם קצת אחרת.
אז מעבר לשעשוע שבלדמיין מה היה אילו נשארתי (יכול להיות שכיסוי ראש היה פתרון מוצלח ל- bad hair day), אין ספק שעם כל מה שמשותף, אני גם רואה דברים אחרת מכל כך הרבה בחינות. זאת בעצם החוויה הדתל”שית שלי: להיות בדיון אינסופי בין מי שהייתי ומי שאני עכשו, לראות את הדברים בכמה רבדים.
לפעמים אני מרגישה שאני משלמת מחיר בשביל להיות מי שאני. מדי פעם אני מפנטזת על מציאות נטולת חיכוכים, כמה פשוט היה יכול להיות אלמלא _____ השלם את החסר: שבת / כשרות / פוליטיקה… המורכבות הזאת לא מקלה על החיים, אבל הופכת אותם למעניינים יותר ותכל’ס לא הייתי מחליפה אותה במשהו אחר, היא כבר הפכה להיות חלק מהזהות שלי.
גם בעיצוב אני תמיד משתדלת לא להשאיר את הדברים ברובד אחד. בית כפרי לא חייב להיות בנוסחה הברורה של מטבח בצבע שמנת, פרופיל בלגי בגוון שמנת ובריקים… נו, אתם כבר יודעים: בשמנת. אפשר לשלב מרכיבים אתניים, להוסיף קצת מוטיביים גרפיים וצבעוניות קלילה, התוצאה רק תהיה עשירה יותר אם ניתן לעצמנו להיפתח לקצת פיוז’ן.
אפשר להמשיך לשאוף להרמוניה ולמה שמחבר: לנוף המשגע שנשקף מכל חלון, לשולחן השבת שמארח חברים על בסיס שבועי ולמטבח פעיל והומה קולות של משפחה. אבל אם נצליח לשמור על שיח פתוח, יש סיכוי שרעיונות טובים יגיעו למקומות שונים ויביאו איתם חידוש מרענן.
תודה לאדריכל אסף כץ, שאפשר את ההשפעה ההדדית הזאת כבר משלב התכנון ותודה כמובן לצלמת מאיה חבקין שכל כולה פיוז’ן של שמחת חיים, טוב לב והרבה כשרון. תודה אחרונה לכם שאתם קוראים, מגיבים ומרגשים אותי מאוד. שתהיה לכולנו שנה נהדרת!
